החלטה בתיק רע"פ 6876/05

           המבקשים הינם בעלים של נכס, המצוי ברחוב קמואל 55 בתל-אביב, הידוע כגוש 6135 חלקה 43.

           כנגד המבקשים הוצא, ביום 25.6.00, על-ידי יושב-ראש הועדה המקומית לתכנון ולבניה בתל-אביב-יפו, צו הריסה מנהלי, שמספרו 174/00, המורה על הריסת תוספת בניה בקומה שלישית, בשטח של 70 מ"ר, אותה בנו המבקשים מעל בניין של שתי קומות, אשר בבעלותם, כאמור (להלן: הצו).

           המבקשים הגישו לבית-המשפט לעניינים מקומיים בתל-אביב-יפו בקשה לביטולו של צו ההריסה המנהלי (ת"ב 7025/00). בבקשתם טענו המבקשים, כי אין הם חולקים על בניית תוספת המבנה ללא היתר, אלא טענו, כי דין הצו להתבטל בשל פגמים שנפלו בו ובשל פגמים הקשורים בנסיבות הוצאתו. 

           בית-המשפט לעניינים מקומיים (כבוד השופטת נ' רביב) דחה, ביום 21.9.04, את הבקשה לביטול הצו, תוך דחיית כל אחת ואחת מהטענות שטענו המבקשים.

           על החלטת בית-המשפט לעניינים מקומיים ערערו המבקשים לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (עפ"א 80299/04).

           בית-המשפט המחוזי (כבוד השופטים ז' המר, י' שנלר ו-י' שיצר) דחה, ביום 16.6.05 את הערעור ואימץ את החלטת בית-המשפט לעניינים מקומיים. בית-המשפט המחוזי קבע, כי המבקש מס' 1 הודה, כי על הגג היה בנוי חדרון בלבד, אותו הרס בשנת 1999. כמו-כן, קבע בית-המשפט המחוזי, כי בטענת המבקש - לפיה בית-המשפט צריך היה להבין שהמבקש התבלבל בתאריכים, שכן הוא אסיר לשעבר ומי שנקלע בעבר לאירוע טראומטי של פיגוע חבלני - אין ממש.

           מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, בגדרה חוזרים המבקשים על טענותיהם כפי שהעלו בפני בית-המשפט המחוזי. במסגרת בקשתם, הגישו המבקשים לבית-משפט זה בקשה לעיכוב ביצוע צו ההריסה המנהלי.

           ביום 23.8.05 החלטתי לעכב את ביצועו של צו ההריסה המנהלי נשוא הבקשה עד למתן החלטה אחרת.

           בבקשתם טוענים המבקשים, כי תוספת המבנה הייתה גמורה ומושלמת בעת הוצאת הצו, ולפיכך, הצו פגום, שכן אינו דרוש למניעת עובדה מוגמרת. לטענתם, טעה בית-המשפט לעניינים מקומיים בקובעו, כי בעת הוצאת הצו טרם נסתיימה בניית תוספת המבנה. כמו-כן טוענים המבקשים, כי תוספת המבנה הייתה קיימת שנים רבות ונעשו עבודות שיפוץ בלבד. עוד מוסיפים וטוענים המבקשים, כי המשיבה השתהתה בהוצאת הצו.

           מנגד, תומכת המשיבה בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי ומבקשת לדחות את בקשת רשות הערעור. המשיבה דוחה את טענות המבקשים, אחת לאחת. לטעמה, הטענות אינן נכנסות לגדר נושאים התואמים ערעור שני ברשות ואין בהן כדי להעלות שאלות משפטיות עקרוניות, אשר להן יוחד ההליך של ערעור שני ברשות.   

           לאחר שעיינתי בטענות בעלי הדין ובפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין בקשת רשות הערעור להידחות.

           עניינם של המבקשים נדון בפני שתי ערכאות. הכלל הוא, כי הרשות לערער ניתנה במשורה באותם מקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית, החורגת מעניינם הפרטיקולארי של בעלי-הדין. במקרה דנן, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם הספציפי של הצדדים לה והמבקשים לא הצביעו על עילה, המצדיקה דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו (3) 123).

           כמו-כן, עיקר טענות המבקשים מופנות כנגד הממצאים העובדתיים שנקבעו על-ידי בית המשפט המחוזי. טענות אלה נבחנו על-ידי בית-המשפט המחוזי ונדחו על-ידו בפסק-דין מנומק, מפורט וברור ודינן להידחות.

           אף לגופו של עניין דין הבקשה להידחות.

           המבקשים טוענים, כאמור, בין היתר, כי הקומה השלישית הייתה קיימת ולמעשה היא רק שופצה וכי הקומה הייתה מאוכלסת במשך כל תקופת השיפוץ.

           אין בידי לקבל טענה זו. כפי שעולה מהכרעותיהן של הערכאות שקדמו לי, בתמונות שצולמו, ביום 12.4.2000, על-ידי המהנדס זכר נחין, נראתה מחזית הבית ומצידו הדרומי, קומה שלישית מלאה למעט חלק חסר של תקרה בחלק העורפי של הקומה. פתחי החלונות היו עדיין פרוצים, לא היו כל משקופים, לא היו חלונות וברור היה, כי הבנייה טרם נסתיימה. גם ביום 6.6.2000 צולם הבניין מזווית שונה וניתן היה לראות, כי פתחי החלונות נותרו חשופים ולא היו חלונות.

           אשר לטענת המבקשים, לפיה המשיבה השתהתה בהוצאת הצו - דין טענה זו להידחות אף היא.

           התמונות שצולמו על-ידי המהנדס נחין מעידות, כי ביום 12.4.00 הבחין המהנדס בבנייה על גג הקומה השנייה, אולם אין הוא גרם להוצאת צו הפסקת עבודה. זה למעשה היה ביקורו הראשון של המהנדס בבניין. ביום 6.6.00 ביקר המהנדס בבניין בשנית. הצו הוצא ביום 25.6.00, כאחד-עשר ימים לאחר שנחתם תצהירו של המהנדס נחין, אשר בעקבותיו הוצא הצו וכתשעה-עשר יום לאחר ביקורו השני של המהנדס נחין בבניין.

           מסכים אני עם קביעתו של בית-המשפט המחוזי, לפיה הוצאת צו ההריסה רק לאחר ביקורו השני של המהנדס, ולא עם ביקורו הראשון, אינה מהווה שיהוי בנסיבות העניין ובכל מקרה, אין מדובר בשיהוי המצדיק את ביטולו של הצו.